לאגו די גארדה, האגם הגדול ביותר באיטליה, הוא אגם ציורי ומאורך בין ורונה, ונציה ומילאנו, בצפונה של המדינה. הרי הדולומיטים ממסגרים את הקצה הצפוני, ואם תקיפו אותו, תוכלו לראות בקצהו הדרומי את הבתים הצבעוניים של העיירה סירמיונה ואת מבצר רוקה סקאליגרה שמתנשא מעליהם. גארדה הוא יעד פופולרי לספורט מים ולחופשות קצרות וארוכות, ובצדק: הנופים היפים שסביבו משתקפים במים הפשרת השלגים הצלולים ויוצרים מראה קסום. האגם קריר גם בקיץ, ובמסעדות הרבות שלחופיו מוגשים הדגים הטריים שלו לצד בקבוקי יין מקומי. היקב זנאטו, אחד היקבים הראשונים בגארדה, נמצא כמה רחובות מקו המים בגדה הדרומית של האגם, בעיירה בעל השם המתגלגל סן בנדטו די לוגאנה. הוא הוקם על ידי סרג׳יו זנאטו ואשתו קרלה, שחשבו שלתעשיית היין המקומית מגיעה אותה תשומת לב שמקבל האגם היפהפה. באמצעות עבודה קפדנית עם הזנים הייחודיים של ונטו הם ניווטו אותה כך שהיום החלק המזרחי של אגם גארדה זוכה מחדש בהערכה ההיסטורית ממנה נהנה בעבר הרחוק. 950 דונם הכרמים של זנאטו מחולקים בין שני מוקדים, לוגאנה ו-ולפוליצ׳לה, מהם היקב מייצר יינות לבנים ואדומים. ב,1960- כשיצא לדרך, סרג׳יו זנאטו הימר על טרביאנו די לוגאנה, זן לבן ומסתורי שלאורך השנים היה ידוע גם בכינוי המקומי ׳טורביאנה׳, ולא נחקר כראוי. חשוב להבין שטרביאנו הוא שם משותף לזני ענבים איטלקיים רבים ושונים שנטועים כמעט בכל מקום באיטליה, וגפן טרביאנו באזור מסוים לא בהכרח זהה לגפן טרביאנו באזור אחר. מבולבלים? לא נורא, כי תיכף תהיו אפילו יותר. רוב היינות הלבנים בגבעות טוסקנה ואזור קיאנטי מופקים מטרביאנו טוסקאנו, זן שנותן יין דק, חמצמץ וחסר אופי, וידוע כ-אוני בלאן בצרפת, שם הוא משמש נדבך מרכזי בייצור קוניאק. לעומת זאת, טרביאנו ד׳אברוצו, הכוכב הלבן של אברוצו, נותן יינות עמוקים עם יכולת התיישנות נפלאה. הארומות הייחודיות שלו, פירות טרופיים יבשים, שקד מר ותיבול עדין, הופכות את היינות למרתקים. לדעת חלק מהאמפלוגראפים )חוקרי הגפן( טרביאנו ד׳אברוצו הוא למעשה זן הבומבינו ביאנקו, בעוד שעל ידי ניתוח DNA הוכח כי הטרביאנו די סואבה )Soave )הוא הזן המפורסם והאיכותי של אזור מארקה - ורדיקיו. מוסכם היום כי טרביאנו די לוגאנה וטרביאנו די סואבה הם זהים ושניהם אינם אלא השמות המקומיים של ורדיקיו. כרמי הלוגאנה של זנאטו מצויים באחוזה המשפחתית שלהם ׳טנוטה סנטה כריסטינה׳, שבכפר פשיארה מדרום לאגם, והחלקות שלהם נחשבות לטובות ביותר. עבודה ייננית מדויקת והפרי המשובח במיוחד הביאו לכך שההימור של זנאטו על טרביאנו די לוגאנה כמייצג של הטרואר הייחודי שסביב האגם הצליח בגדול. עם הניחוח הפרחוני והארומות האופייניות של שקד ירוק הוא גילה שמדובר בזן וורסטילי מאד, שיכול להתאים למגוון סגנונות עשייה. היקב מייצר היום יין לבן בסיסי נגיש, יין מבעבע בשיטה המסורתית )תסיסה שניה בבקבוק( ובשנים טובות במיוחד גם סינגל ויניארד ריזרבה שנבצר יחסית מאוחר ומבגיר בחביות עץ. לאחר ההצלחה הגדולה של היין הלבן סרג׳יו הרגיש בשל לאתגר נוסף. ב1990- רכש כרמים של הזנים האדומים קורבינה, אוזלטה ורונדינלה באחוזת קוסטלונגה בסנטאמברוג׳יו ב-ולפוליצ׳לה, אזור היין השכן והמפורסם ביותר של ונטו שנמצא בגוש ההררי שממזרח לאגם. יינותיו של אזור ולפוליצ׳לה ידועים היו בעולם העתיק כיינות סמיכים ועשירים, שמשתמרים לשנים רבות, עד כדי כך שהם כונו ״מזון נוזלי״. ייחודם נבע משיטת עשיה מקומית מסורתית, שנהוגה עד היום, בשם אפאסימנטו. הענבים, בעיקר מהזנים המקומיים קורבינה, קורבינונה, רונדינלה ומולינארה, נבצרים בסתיו כשהם בשלים ובריאים, ומפוזרים על ׳ַַאֵֵרֶלֶ ה׳, מחצלות במבוק שנארגו מסחופת נהר ומצויות בחדרים מיוחדים שנקראים פרוטאיי )Fruttai). כאן ישהו במשך יותר מ100- ימים, כשהם מתייבשים לאיטם ומאבדים 30-40% ממשקלם. חלקם יפתחו בוטריטיס, אותה פטריה נחשקת המכונה ׳ריקבון אציל׳, שמעניקה ליין תחושה קטיפתית ובת-טעם שלא ניתן לחקות. הענבים היבשים, שרמת הסוכר בהם גבוהה, נסחטים רק בפברואר, ותוססים על קליפותיהם במשך 50 ימים. היין מתיישן בעץ לפחות 3 שנים לפני הביקבוק. התוצאה יכולה להיות אמרונה דלה ולפוליצ׳לה, יין יבש ואלכוהולי עם גוף מלא ועשיר מאד, או רצ׳יוטו דלה ולפוליצ׳לה, האח המתוק של האמרונה היבש. באמצעות עצירה של התסיסה מושג יין קינוח אדום, אטום ועוצמתי, בעל ניחוחות של פירות יבשים. המתיקות הנעימה מאוזנת נפלא באמצעות החמיצות. אמרונה ורצ׳יוטו הם קצה הפירמידה של היינות של אזור ולפוליצ׳לה. המגוון מתחיל בוולפוליצ׳לה צעיר, שלרוב יציג ניחוחות של דובדבן ופרחים. אחריו מגיע ולפוליצ׳לה סופריורה, שמבגיר בחבית לכל הפחות במשך שנה, ומפגין מרקם קטיפתי יותר, עם ניחוחות קלים של וניל. שלישי במצעד הוא ולפוליצ׳לה ריפאסו )בתרגום חופשי מאיטלקית: ״עבר מחדש״(, יין שמופק באמצעות השרייה של קליפות הענבים שנותרו לאחר סחיטת האמרונה ביין הבסיסי במשך כעשרים יום. רמת האלכוהול של הריפאסו גבוהה יותר לעומת הוולפוליצ׳לה, וחמיצותו מתונה יותר. כאן נמצא פירות אדומים, מרקם משיי והרמוניה, ולעיתים קרובות גם תמורה טובה למחיר. התוספת האחרונה והמפתיעה לכרמים של זנאטו, מ,2013- היא פודרה פרוספרו. גבעה טוסקנית מרהיבה ליד ויה בולגרזה שעליה 35 דונם קברנה סוביניון ומרלו עבור הגרסה של קרלה לבולגרי רוסו. גם היינות האדומים של זנאטו זכו להצלחה גדולה, ויצרו מסורת משפחתית אותה ממשיכים במסירות הדייקנית של סרג׳יו, אשתו קרלה וילדיו אלברטו ונאדיה.